האם אנחנו בקשר עם הילד הפנימי שבתוכנו. האם אנחנו בכלל זוכרים אותו? מה היו הרצונות הטהורים שלו?
או אולי אנו חשים שהקשר עם הילד הפנימי מעט התרופף לאורך השנים, ושהרגלים וחיי שגרה השכיחו אותו מאיתנו.
בכל פעם שאנו מדכאים את התשוקה לפעול
(לשחק, ליצור, לברוא), או לחילופין, מנסים לשלוט בתשוקה זו ולהוביל אותה לתוצאות הנראות טובות בעיני רוחנו,
אנו בעצם מצהירים שאיננו נותנים אמון מלא באהבה.
כשאנו פועלים, חיים ויוצרים מתוך הדחף והתשוקה הראשונית והילדותית, ללא שפיטה או הכוונה, פשוט עושים את מה שרוצים לעשות,
אנו פועלים מתוך הכרה באהבה, ומתוך התמסרות וחיבור עמוק איתה.
זו הזמנה להתבונן פנימה ולראות האם יש חלק פנימי בתוכנו שקורא לנו לשוב ולחבור אל הילד הפנימי או הילדה הפנימית,
בכדי לחזק את כוחות החיים. וללעורר את הכישורים הראשוניים שהטבע נתן לנו.
המקור הראשוני, הטהור, הבראשיתי, המזוקק שלנו לכל פעולה זו אהבה. קל לראות זאת כשמסתכלים בילדים.
תינוק משחק במשחקים כי הוא נהנה לעשות זאת.
כשאנו ילדים אנו שרים, או צועקים או משחקים לא כדי להשיג משהו אלה פשוט משום ההנאה.
ככל שאנו מתבגרים מתפתח יחד איתנו האינטרס האישי, האגו. העולם בו אנו חיים מחנך אותנו למגמתיות.
אנו צריכים ל"השיג משהו" באמצעות כישורים אלה. קשה לנו לשחק לשם המשחק בלבד, לשם ההנאה והשעשוע.
בנקודה זו מתרחש המעבר מילדות לבגרות. המחשבה אומרת: "אני צריך לעשות משהו עם זה."
אנו מאמצים לעצמנו עמדות ביחס למה שאנו צריכים או לא צריכים, ביחס למה שנכון או לא נכון.
אנו מזדהים מאוד עם העמדה שלנו, ונצמדים אליה, עד שנשכחת מאיתנו נקודת ההתחלה, מה הניע אותנו לפעול.
שכחנו את האהבה התמימה הילדותית והלא אנוכית לדבר עצמו. כישרון הכתיבה, הריקוד, המשחק, השירה, האפייה, הבנייה, הופך למשהו שצריך להשתמש בו כדי להצליח, להתקדם,
להתפרנס, להרגיש מכובד, ראוי, אהוב, או לחילופין, משהו שאנו מדחיקים וחוששים לתת לו ביטוי מלא, מפחדים לשחרר, להצליח, להיות נאהבים, לחיות.
זהו תהליך מוכר, שרובנו חווים אותו, אבל הוא משכיח מאיתנו את האהבה הראשונית לפעולה.
הוא מונע מתוך פחד, שמקורו באמונה בחוסר, ועקב כך בתחושת חוסר, אבל מכיון שאהבה מונחת וקיימת תמיד, נוכל להזכיר לעצמנו את קיומה.
אנו מוזמנים לשאול את עצמנו: איך היה לשיר סתם כך באמצע הרחוב? איך היתה ההרגשה לרקוד כילד?
איך היתה התחושה לצייר, לנוע, לתת ביטוי ישיר ומזוקק לרצון שבתוכי מבלי לשפוט אותו, לבקר, להשתמש בו, ליעל אותו, להפחית או להעצים?
אנו יכולים לצלול לתוך החוויה הזו, להיזכר בה, לחוש אותה בגופנו ולחוות אותה מחדש.
לכל דבר יש מקום. כאנשים מבוגרים יש מקום לחשיבה תכליתית ומגמתית, אבל אם נשכח ממנה את האהבה, שהיא כאמור המקור לפעולה,
אנו משאירים חללים ריקים בליבנו שבתוכם מתמקמים החרדה והפחד. אנו עשויים להיות עסוקים בעשייה ועדיין לחוש חסרי סיפוק.
ילדים קטנים הגדלים בסביבה בריאה אינם עסוקים בפחד. אין להם פנאי בשביל זה. אם הוא מופיע הוא חולף ברגע הבא אחריו.
הם אינם נאחזים בו. כל רגע מביא איתו פלא חדש. והם מתמסרים לו. הם נוכחים כאן ועכשיו בכל פעולה שהם עושים.
וזה נראה כל כך יפה וקסום בעיניינו… אנו מביטים בהם באהבה, כי אהבה קורנת מן האופן בו הם מתנהלים, מפעולתם הישירה בעולם.
להאחז בפחד, זאת אומרת לחיות את העבר, לשחזר שוב ושוב את אותן מחשבות ישנות ומשומשות, ולא להרפות.
תרגיל: ערוך רשימה של פעילויות שאתה יכול לעשות בכדי לעורר את הגישה לילד הפנימי.
לדוגמא: לרקוד בסלון
לקפוץ בחבל
לצייר או לקשקש על דף
לשחק תופסת
