איך מורידים מילים לארץ? איך מתקשרים עולמות פנימיים אל המציאות החיצונית? איך מתערים בחברה? איך משתתפים בה באמצעות שפה? אלו שאלות שהתמודדתי איתן לאורך כל חיי, לא תמיד במודע.
פתרון אחד הוא התבודדות. בעבר היה לי קל מאוד לבחור בו. גם היום זו אלטרנטיבה נוחה.
לעוף בעולם הרוח השופע המרהיב והצבעוני, לפגוש חברים, חברות, מלאכים, מורים, לשוחח איתם, או סתם לבהות.
בעברי הרחוק, כדי להשתלב במציאות הממשית נעזרתי באומנות המשחק. בעקרון השעשוע, השינוי והחמקמקות של הדברים. התקבלתי ל”בית צבי” – בית הספר לאומנויות הבמה. בתום לימודי, יצאתי אל עולם התיאטרון. שיחקתי על במות ישראל, במרחב מקביל למציאות. שיחקתי בתיאטרון חיפה, בתיאטרון הבימה, בתיאטרון החאן שבירושלים ועוד, הייתי חלק מאנסמבל השחקנים, שהעלה מחזות של שיקספייר מתוך ערגה רומנטית: “רומאו, למה זה אתה רומאו? החלף שמך…מה יש בשם? גם אם נקרא לורד בשם אחר, ימתק ריחו כפעם, לא כן…?” הבמה היא אזור בטוח ומוגן, ממוקם במפלס גבוה מן האדמה. כעבור שמונה שנים החלטתי שאני עוזבת, משום שאני רוצה לרדת אל החיים. כלומר בית, רוצה להתחתן, רוצה ללדת.
פגשתי מציאות שהיא לא במה. מציאות אכזרית ללא מפלט. מציאות בה אין את אחורי קלעים אליהם אפשר להימלט בסוף ההצגה.
יצאתי לקהילה, בכדי לתקשר עם העולם, ללמוד אנשים ושפה. לענות על צורך, בעיקר שלי. הנחתי מעגלים. סוגים רבים של מעגלים, לקהילות שונות ומגוונות. חיפשתי להתחבר ולגעת. יזמתי מעגלי ריפוי לנשים, מעגלים לגיל השלישי, למיעוטי יכולת, לרווקות המחפשות זוגיות, לזוגות החושבים להיפרד, לנערות בסיכון, למתקשרות רוחניות, אפילו העזתי לחקור במעגלים עסקיים את המפגש בין כסף לרוח. מפגשים, מפגשים, מפגשים…לאורך המסע למדתי מילים, כלומר, את מערכת המונחים של הקהילות איתן באתי במגע, בכדי להתקרב יותר אל אנשים, לחוש אותם.
ביחד נכנסנו אל אזורי הנפש העמומים, לדבר על הלא ידוע והלא מוכר, לעורר בשלב ראשון שיח מרפא ומאיר, ולאחר מכן להמשיך הלאה… כך, עד היום אני יוצאת וחוזרת אל הבהייה ברוח.
“מה יש בשם?” כמו שמאן חכם המשנה צורה, מצטרפות המילים, מרכיבות גופים, מתפרקות, מייצרות צורות חדשות ושוב מתפרקות. חוק התנועה התמידי מאפשר את חוק השינוי, וחוק השינוי מייצר התמרה. זו הפרספקטיבה האלוהית שאני מבקשת להאיר בעלילה החיצונית של המציאות באמצעות השפה הסימלית. התנועה מאובייקט אחד לקראת אובייקט נוסף והמיזוג ביניהם מאפשרים פרספקטיבה רחבה.
השפה הסמלית משולה לעמידה על הבמה. הנך קיים במציאות, אך רגלייך לא דורכות על הארץ. זו שפה שלוקחת אל המרחב המופשט ואף הנבואי. אל מחוזות שמילים אדמתיות לא תוכלנה להגיע אליהם. המטפורה יכולה לשאת אל ראש ההר, אל מעמדים מרגשיים, לגעת בציפורי נפש.
מתוך כוונה לענות על שאלות, אני שולחת שתי רגליים ארוכות להתייצב בקרקע. כמו שחקן המחליף תלבושת בין מערכה למערכה, אפשוט את כנפי המחשבה המתעופפת לה בצידה הימני של המוח, ואקרא בבקשה למלבושי המיספרה השמאלית, כדי להוריד רעיונות לתבניות מילוליות, ולפרט אודות ההשפעה של המבע המטפורי.
לשם כך, אבחין בין שני ערוצי השפעה עיקריים: הערוץ הראשון הוא המאמץ ההכרתי לקשור בין המושגים החושיים של המטפורה.
הערוץ השני הוא המשמעות המתקבלת מהתבנית המטפורית, ותרגומה לפעולה קונקרטית במציאות חייו של היחיד.
הערוץ הראשון בהתייחס ליחיד, מתחיל בשלב טרום הרכבת המטפורה. הוא כרוך בעיון במושגים החושיים, ובבחירה של שני מושגים חושיים, מתוך סך שנים עשר המושגים החושיים. זהו משחק בבחירת האבנים, ובהנחתם זה לצד זה. הוא קורא לאבחנה והחלטה אישית איזו אבן להניח ראשונה, ואיזו אבן שניה.
לפני המרכיב עומדות אפשרויות שונות ועמן הזמנה לבחירה. בחירה המשפיעה על סגנון חיים, ואף על דרך חיים. מהו הסדר ההיררכי שאני בוחר בו? ניקח לדוגמה את חוש העשייה וחוש השמיעה. האם העשייה באה לאחר השמיעה? האם העשייה קודמת לשמיעה? המיקום מכתיב הבדלי תפיסות, גישות לחיים, ואף מכתיב את אופי פעולה, כמו גם את אופיו של המעשה האמוני.
לאחר מכן, יש לנסות לקרב בין איברים רחוקים, ולמזג ביניהם. האם תמיד נוכל לגשר בין החלקים? לא בהכרח. ישנם מיזוגים שנגישים להכרתנו, ויש קישורים מושגיים מאולצים, שלא מתקבלים על הדעת בשכל האנושי. עם זאת העמידה אל מול ההכרה המודעת שיש גשרים שלא גילינו, אף על פי שהתאמצנו למצוא, היא כשלעצמה התפתחות אנושית שכלית מתוך ענווה.
כאן חשוב להדגיש את תפקידה הראשוני והמרכזי של התבנית החושית המשתפת, כאמצעי לשינוי תודעה. ככל שאברי המטפורה רחוקים זה לזה, כך המאמץ השיכלי-והנפשי לחיבור גדל. המטפורה מעוררת את הכותב, הדובר, או החושב, לתפיסה מושגית משתפת. להבדיל ממבעים לשוניים שתפקידם לתאר את המציאות, התבנית הלשונית הסינסתטית היא שפה, שתפקידה לחולל שינוי, לשמש כלי טרנספורמטיבי להטמעת חשיבה ממזגת ומחברת. חשיבה מסוג זה, מאפשרת ליחיד להתמודד עם מצבים קוטביים בחייו, המייצרים מתח ומאבק פנימי. היא מאפשרת לו, למוסס תבניות מעכבות וחוקים פנימיים חד צדדים נוקשים.
מתרגלי חשיבה מטפורית שיתופית עשויים לזכות בפרספקטיבה המשחררת אותם מהיצמדות לרעיון או תפיסה מצמצמת ומגבילה. גבולות מיטשטשים, מתפרקים ונבנים מחדש. חוקים פנימיים קוטביים כגון מצבים של שחור או לבן, הכל או לא כלום, עליון ותחתון, מרכז ושוליים, מוצאים נקודת מפגש משותפת וכוללת.
בנוסף לזה, כוח המאמץ הכרתי לחיבור מושגי באופן מטפורי, מעודד את כוח המשחק ואת כוח היצירה. הפסיכולוג ההתפתחותי, ווארד ארל גרדנר, שחקר את תחום המטפורות אצל ילדים, מצא שילדים מפסיקים לייצר מטפורות ברגע שבו הם נוטים לקבל מוסכמות חברתיות. הנטייה “לשמור על הכללים של הגדולים”, מרדדת את היצירה המטפורית הלשונית החדשה. עם זאת, היכולת ליצור מטפורות נשמרת כחלק מכוח היצירה האנושי-ראשוני.
לפיכך, יצירת מטפורות חושיות חדשות, מעוררת את כוח היצירה של “הילד הפנימי”. היא כרוכה במידה של נונקונפורמיסטיות. היא מחייה את חופש המשחק והיצירה הלשונית.
בפרק הקודם הזכרתי את טענתם של לייקוף וג’ונסון, בהקשר של יחסי הגומלין בין המטפורה החדשה לחוויית מציאות חדשה. בהיקש דדוקטיבי, התבנית החושית החדשה, מעוררות פוטנציאל נפשי נישכח. גבולות הביטוי הנפשי בעולמו הפנימי של היחיד מתרחבים, במקביל לגבולות הביטוי הממשי שלו בתוך העולם.
הערוץ השני של ההשפעה המתקבלת מהתבנית המטפורית הוא הערוץ המעשי. ערוץ זה מנתב לשינוי מתוך פעולה יזומה, הנובעת מפרשנות אישית של מטפורה סינסתטית ייחודית.
מטפורה חדשה היא בעלת פוטנציאל לעודד פעולה חדשה בחייו של היחיד. היא נובעת מהתוכן העולה ממטפורה ייחודית, עיבודו, והעתקתו למציאות ממשית, ארצית. התנועה היא מהמטאפיזי, בחזרה אל הארצי והאימננטי.
את המהלך יש להתחיל בברור סמנטי של מושג חושי יחיד, לאחר מכן לבנות תבנית מטפורית הכוללת חוש נפש אחד, כאשר השלב המאתגר ביותר הוא חיבור שני חושי נפש. בכל שלב, אני מציעה לשאול מהי ההנחיה המעשית המתקבלת מתוך זיקה לתפיסה העולה מהמטפורה החושית?
זהו תהליך של התבוננות מודעת. לאחר שהמתרגל ברר מה משמעותו של כל מושג חושי. הוא עשוי לשאול את השאלות הבאות: באיזה מושג חושי עלי להתמקד בתקופה זו של חיי כדי לעשות את הצעד הבא, או באיזה מושג חושי להתמקד בכדי לפעול באופן מיטבי בסיטואציה מסוימת? האם בשמיעה? בהרהור? בצחוק? במגע? וכן הלאה.
זו הזמנה לבחון מהו הכוח של “נפש צוחקת” ביחס למצב מסויים, מהו הכוח של “נפש מהרהרת” וכו’. התמקדות במטפורה חושית נפשית מסוימת, עשויה להציף כוח נפשי לתקשורת אישית ובינאישית.
שיח מונחה במעגל של שיתוף מטפורות חושיות, הוא דרך נוספת לגילוי כוחות נפש ורוח. לכל אדם יש לפחות שער מטפורי חושי אחד, אותו הוא מכיר ויודע. כל אדם בריא יכול להנכיח לפחות צורה מטפורית אחת במרחב השיח התודעתי, ולהבהיר אותה לאחרים מתוך ידיעתו הפנימית, ובדרך זו להעניק תודעה מטפורית קונקרטית ייחודית לזולת.
כל שער חושי יכול להיות סגור או פתוח. אדם בעל “נפש שומעת” הרגיש ל”אוזני הלב” עשוי לשקף לחברו, מה זה אומר להקשיב לרחשי הנפש ולקול הפנימי שבתוכו. הוא עשוי לשקף מה זה אומר לפעול מתוך מחויבות קשובה לצרכים הדדיים שלו ושל חברו, או להדהד לאחרים תודעה קשובה למהות שמבעד למילים ובקול הדממה.
ההשפעה המתקבלת מן המטפורה החושית, חלה גם על הגוף הפיזי של האדם. יחסי הגומלין בין גוף-מטאפורה, עשויים להשפיע, על מערכות הגוף השונות.
” האזניים מוליכות את מה ששמעו אל הלב וכשהלב מכין עצמו להבין הדבור הבא אליו…הנה הנפש פותחת לו (ללב) אזנים ומתגברות אזני הלב, ונפתחות מקורות הצינורות ומזדכך הדם.” (ר.א אבולעפיה, ספר החשק, חלק ב, סימן )
דרך נוספת להשפעת המבע הלשוני היא פעולה מעשית הנגזרת מן המבע החושי. הפרקטיקה היא להתבונן בתבנית חושית משתפת, הכוללת פועל בגוף ראשון -יחיד-הווה פלוס שם עצם. לכתוב בכתיבה אוטומטית כל מה שעולה מתוך התבנית. לאחר מכן, לכתוב את הפעולה שבוחרים לעשות כדי להחזיק מרחב גדילה בתחומים השונים במעגל החיים כגון: משפחה, עבודה, התפתחות רוחנית.
דוגמה: חוש הטעם + חוש הריח.
טעם קשור לתכלית. חוש הטעם עולה בעת האכילה. אכילה קשורה ללימוד. אנו אוכלים, סופגים מטמיעים, נטמעים, נספגים, בתוך דבר מה גדול מאיתנו. הריח הוא תמצית הנושא, האובייקט או ההתנסות. ההתבשמות היא ההשלמה מתוך עונג עם התהליך או עם סיומו.
פרשנות אישית ל”מתבשמת בטעם”: נהנית מעיסוק שיש בו טעם, לימוד שיש בו תכלית.
הנחייה לפעולה: לערוך רשימת סדרי עדיפויות, להתמקד בעיקר.
במובן זה, מבעים חושיים שיתופיים מהווים תשתית ממנה יוצא היחיד להכרעות בחייו. היחיד עשוי להתמקד בפעולות יומיומיות, ולכרות בריתות קטנות או בריתות גדולות. כך או כך, הפעולה מחוללת בו שינוי.
ברוב סוגי המבעים הפעולה מתרחשת לאחר או בעקבות המבע הלשוני, אך ישנם סוגי מבעים בהם הפעולה מתרחשת בעת המבע הלשוני.
ג’ון אוסטין, פילוסוף השפה מתאר בספרו “איך עושים דברים עם מילים” מבעים המכילים פעלים שגרתיים בגוף ראשון יחיד הווה-חיווי פעיל, שהבעתם מהווה עשייה של פעולה. פעלים שלא רק מתארים פעולה, אלא מהווים ביצוע של פעולה. לדוגמה, במבע “מוכן ומזומן” (לשאת אישה זו) , היחיד איננו מדווח על נישואין אלא משתקע בהם.
מבחינות רבות, המבע הביצועי, מתאר התרחשות ביצועית פנימית. כלומר, שבועה יכולה להיאמר כפעולה ביצועית הנעשית, גם בלב.
אני מושכת את קו המחשבה ופונה פנימה אל מרחבי הנפש. המבע המטפורי-חושי-נפשי-מפעיל מעורר פעולות פנימיות המתרחשות פנימה בנפש. ההגות במבע, וההשתקעות בו מתוך מצב של הרפיה מנטאלית, מעוררת את פעולת הנפש המתרחשת בזמן הווה.
לדוגמה, על מנת להבין ולחוש מה המשמעות של “מתקנת בחלימה” או “לומד בשינה”, יש לעבור למצב מנטאלי השונה מן המצב בו אנו מורגלים בחיי היומיום. יש להעתיק את המחשבה למרחב קיום נוסף, מרחב של מודעות חלימה-ערות. מרחב שהוא מודע וזמין למין האנושי מעצם קיומו. בהיבט המדעי, זהו מעבר בין גלי ביתא של המוח, תדר “העבודה” בו אנו מצויים בהתנהלות יומיומית, לבין תדר גלי תטא, המאפיין מצב מדיטטיבי, או תדר גלי אלפא המאפיין מצב של רגיעה מוחית.
משמע, שהמטפורה החושית מכוונת לפעולה מוחית-נפשית. במהלך הניסיון לחיבור בין הקטבים, בין עשייה לבין חלימה, מתרחשת פעילות של למידה מתוך חלימה ערה, פעילות ממזגת קטבים.
חברה מתפוררת, מורכבת משבטים ותתי שבטים שלא מצליחים לייצר שפה מחברת. ישנם הרבה שבטים והרבה שפות בחברה הישראלית. שפה של השבט הציוני-דתי, שפה של השבט החרדי, של השבט החילוני, של השבט הרוסי, השבט האתיופי, וכו’…שפה מפוצלת משקפת התפוררות של חברה. היא מייצרת ריחוק, רדידות, ומציאות דקונסטרוקטיבית. היא באה לביטוי במישור המדיני, הצבאי, החברתי והתרבותי. את פרורי השפה, את פיסות הטקסט, אפשר למצוא באינסטגרם ובטוויטר. תחת מדיות אלו נכפפה השפה לשרת “מטרות על” של צבירת קהל. היא נכפפה לתועלות אישיות או עסקיות. אומנם, המסרים הקצרים והמתחלפים במדיה מייצרים תנועה, אך הם נעדרי עומק וגובה. המסכים השונים חסמו את הדרך להעפיל אל ההר.
התבניות המטפוריות המעוררות והמחדשות, להבדיל מתבניות מטפוריות שחוקות או מתות, מזמינות אותנו להעתיק את עצמנו למרחב קיום גבוה יותר, מרחב בין שמיים לארץ, אל מקום השירה והתפילה. לעלות בסולם ושוב לרדת חזרה, לאחר שראינו היתכנות של מציאות אחרת.
באנלוגיה מטפורית לחברה הישראלית, אנו מצויים כיום בתודעה קוטבית ההולכת ומתעצמת, בעיצומה של מחלוקת, בפיצול ושסע חברתי-פוליטי שהולך ומעמיק. כידוע, הקיטוב אינו אידיאולוגי בלבד, הוא גם ריגשי-פנימי-נפשי, קיטוב שהצליח לחלחל אל רבדים עמוקים יותר, עד לנפש. שני איברי המטפורה משולים לשני המחנות המרכזיים, מחנה הימין ומחנה השמאל. שתי תמונות קוטביות מוקרנות אל מציאות חברתית-פוליטית. כל צד מחזיק בתמונת מציאות שנובעת מתוך שפה מקטבת. כל צד הפך את הזדהותו עם האידיאולוגיה לזהותו העצמית. הזהות האישית מזוהה עם תפיסה פוליטית. “אני ימני”, “אני שמאלני”. ביטויים לשוניים הקוראים לאחדות כמו “יחד ננצח” נגועים באידיאולוגיה מגמתית, של צד אחד במפה הפוליטית. תודעה סינסתטית היא תודעה שבה האדם רואה את הצד האחר ומרגיש אותו. הוא “ניכנס לנעליו” ממש כמו בטכניקת משחק של גילום דמות. בני האדם נושאים את היכולת הזו. היכולת לשיתוף חושי בין חוש הדיבור, חוש הראיה וחוש המגע, קיימת בנו. אפשר לקרוא טקסט, ולראות תמונות כפי שצופים בסרט. אנו צופים בתמונות מתחלפות, ומזדהים עם דמות בדיונית, חשים אותה, צוחקים או בוכים עליה, או איתה. חוש המגע וחוש הראייה משתלבים זה בזה.
חווית תפיסת חיים מטפורית סינסתטית איננה מספקת בהכרח פתרון מעשי ומידי, אף על פי כן היא בעלת השפעה בריכוך התגובה כלפי “ההוא” או “ההם”, ושחרור המטען השלילי של שנאה כלפי המחנה “האחר”.
ככלל, תפיסה מטפורית של מציאות היא תפיסה הנעה מתודעה מפצלת לתודעה משתפת. ברמה קוגניטיבית, היא מעלה את רמת הקישוריות במוח האנושי. ברמה הערכית, היא מכוונת להערכת תרומתם של איברים שונים לשם קיום חברתי ואנושי שלם. תודעה מטפורית–חברתית, מכוונת לייצר הוויה סגולה, חיה, פועמת, הפוגשת שני מרכזים בגוף הלאומי. שני הצבעים האדום והכחול במיזוגם מולידים תדר של סגול, הנוכח בחיים כחוויה ממשית.
זו טרנספורמציה חברתית. ברמה המעשית, יש לצאת החוצה עם מטפורות חדשות, לכתוב תפילות חדשות, הגות, שירה, לפזר אותן בחוצות כמו זרי פרחי שדה על שפת המדרכה, מתוך אחריות חברתית-לאומית. יש לדבר מטפורות חדשות במפגשים, במעגלים, על הבמה ומחוצה לה, בכל מקום. לגעת בחוש השפה והנפש, להרגיש מילים, להנכיח תודעה מטפורית לא מגמתית, לא זאת שמבכרת רוח על פני חומר, אלא כזו שחושפת את הריבידיות הבו-זמנית בחוויית המציאות, שמהדהדת זיכרונות עתיקים, מתוך השפה העברית-הסמלית, שפותחת פתח ליצירת תבנית מטפורית חדשה מתוך הקיים.
