בדגש על החוויה/ גילת סגל
בשנת 2022 פנו אלי חמש נשים, שביקשו שאנחה אותן בלימוד ותרגול מדיטציה. היה להן כבר ניסיון עשיר בתרגול מדיטציה בודהיסטית. הן גם התנסו בטכניקות שמאניות שונות לשינוי מצבי תודעה.
ראיתי שהן בשלות להיכנס לעומק, והצעתי שאלמד אותן את הפרקטיקה של רבי אברהם אבולעפיה (ר.א.א), והן נענו בשמחה. וכך, במשך שנה, קראנו בכתביו, תרגלנו, והזכרנו את השם במדיטציה של ר’ אברהם אבולעפיה, הנקראת בשם “הזכרה”. לאחר מכן שיתפנו זו את זו מחוויות ההתנסות. לקבוצה קראנו בשם “קוראות נבואה”.
הנשים העידו שהאפקט של ההזכרה הוא מהיר יותר, עמוק יותר, ועוצמתי לאין שיעור מההתנסויות הקודמות שלהן בתרגול מדיטציה. הן חשו צורך עמוק לשתף בחוויות שבהן התנסו במהלך ההזכרה או לאחריה. החוויות היו שונות זו מזו. חלקן שמיעתיות וחלקן ויזואליות. לא ארחיב כאן בתיאורי החוויה. אולם אדגיש את חשיבותה להבנת משנתו הכוללת של ר.א.אבולעפיה.
אבולעפיה היה מקובל, שחי במאה הי”ג. הוא נדד מספרד, הגיע לא”י, לאחר מספר שנים עבר לקטלוניה, לרומא ולסיציליה אשר באיטליה. במהלך נדודיו ניסה להפיץ את משנתו וללמד את תורתו, תורת ידיעת השם המפורש. לא תמיד הוא מצא אוזן קשבת. הוא הושפע רבות מהרמב”ם בעיקר בנושא הנבואה, אולם הוא “זכה” להתנגדות עזה מהממסד הרבני דאז. כיום, במאה ה- 21, התמונה היא שונה. החרם הרבני הוסר, ספריו הודפסו והופצו. הוא נקרא כיום אבי הקבלה האקסטאטית, הנקראת גם קבלת האותיות.
קבלת האותיות, כשמה כן היא, מבוססת על מרכיבי השפה: האותיות, המילים, והצלילים. כל אלה מהווים את הבסיס המרכזי בשיטתו. עבור ר.א.א, השפה היא חלק מהאלוהות ונובעת ממנה. משום כך, אבולעפיה פיתח שיטה מפורטת ומובנית, המבוססת על פירוק והרכבה של מרכיבי השפה. באמצעות הפרוק, הוא חתר להגיע אל החומר הראשוני, ובאמצעות ההרכבה, אל החידוש המתמיד. המטרה של פרוק והרכבת מרכיבי השפה, היא לעורר, תפיסה חדשה, השונה מתפיסת המציאות שאנו רגילים אליה בחיי היומיום. ר.א.א מכנה את תפיסת המציאות החדשה בשם: “שכל נבואי.” שכל, במובן של תודעה, תודעה נבואית.
הביטוי הממשי של השכל הנבואי הוא דרך השפה . שפה נכתבית או שפה דברית, כפי שאבולעפיה מכנה אותה. אבולעפיה טוען שהדיבור של האדם משתנה כאשר השכל הנבואי נשפע אליו. אבולעפיה יוצר הבחנה בין בני אדם שמדברים דיבור אנושי, טבעי, לבין בני אדם המדברים דיבור מתוך השכל הנבואי. לדיבור מסוג זה אבולעפיה קורא בשם : “דיבור אלוהי” או “דיבור נבואי” האדם שהגיע למדרגת דיבור זו הוא האדם היודע את “אמיתת מציאותו”, לפיכך, אבולעפיה טוען שעל כל אדם לשאוף להשגת הדבור הנבואי.
וכך מסביר אבולעפיה: “כי אינו דומה היודע סוד הדיבור ומהותו – שהוא יודע אמיתת מציאותו ומהותו – למי שמדבר בהרגל ובטבע לבד. על כן, המשכיל מהות עצמו השיג לדעת אמיתת האדם, ונתעלה מזולתו. (מפתח הרעיון, ס”ד)
הדבור הנבואי, מתקבל כתוצאה מחוויה. החוויה היא הבט אחד מתוך שלושה הבטים הקיימים בשיטתו של אבולעפיה. שלושת ההבטים הם: תיאולוגיה, טכניקה וחוויה. כל שלושת ההבטים מושתתים על השפה.
התיאולוגיה כתובה על פני חמישים כתבי יד, כעשרים מתוכם שרדו. הטכניקה שפיתח כוללת תרגילים בשלושה אפיקים: ביטוי – שפה מדוברת, כתיבה – שפה נכתבת, חשיבה – שפה נחשבת. אולם ע”פ אברהם אבולעפיה, החוויה, היא החשובה. כל מה שקודם לה הוא בגדר הכנה לחוויה.
מתוך סך החוויות שאבולעפיה מתאר, כמו חזיונות למיניהם, לדידו, החוויה העליונה ביותר שאליה יש לשאוף, היא החוויה הווקאלית- שפתית, שעשויה להתבטא בדיבור, או שמיעת מילים וקולות.
החוויה הווקאלית- שפתית עשויה להחוות כקול או דיבור נשמע מפי ישויות חיצוניות עליונות כגון: מלאכים, שליחים. או להישמע מתוך החלק הפנימי האלוהי שבתוך האדם. “וכן יקרה לאזניו שישמעו עניינים מבית ומחוץ שאין זולתו שומעם עם היותו קרוב לו.” (מפתח הספירות – פרשת בלק)
חווית האודיו של הדיבור הנשמע, וכן השגת הדיבור האלוהי ממקמת את המתרגל החווה, הניקרא מזכיר, במעמד שווה למלאך שליח, המדבר בשם האל. זהו מעמד שע”פ אבולעפיה כרוך לעיתים בניסיון של התמודדות מול מלאך המוות, על המזכיר לקחת את הכח המדבר ממלאך המוות, ובכך להסיר את קיומו מן העולם.
“כי הוא נצחי ואתה נפסד. ואעפ”כ הוא (מלאך המות) מלאך שליח השם ומדבר בעדו ומתפאר בשמו, ואתה בא לקחת ממשלתו מידו וההויה היא איתו. ואתה מבקש להסיר עטרת ממלכתו ותפארתו מעל ראשו ולהשימה בראשך ולאבדו מן העולם. ואיך לא יתחדש תחבולות לפניך להבהילך עד שתנוס מפניו ותניח לו מערכתו אבל אל תירא מפניו כי ה’ אלהיך אתך.”
ניתן להבין מהטקסט כי הכח המדבר, הנשפע אל המזכיר, מעניק לו חיים שהם בבחינת חיי נצח. באופן פרקטי, אבולעפיה מבהיר כי על מנת להגיע אל מדרגת הכח המדבר, הנקרא גם “הכח הדברי” על המזכיר לתרגל את הטכניקה. הכח הדברי הוא התוצאה העשויה להתקבל, מתוך תרגול טכניקת הזכרת אותיות השם המפורש.
הטכניקה מושתתת על מבטא מרכיבי השפה בתאום עם נשימה ותנועות ראש. לדוגמה: בטכניקה של הזכרת אותיות אהו”י , הנקראת בשם הזכרת “השם הנעלם,” יש לבטא את האותיות משם הויה, אותיות י. ה.ו. בצרוף האות אלף. ( ספר אור השכל עמ’ צב-צג)
בביצוע הטכניקה על המזכיר לבטא את האות אלף עם יוד, בנקודים שונים המבוססים על חמש תנועות: חולם, קמץ, חיריק, צרה, קובוץ, בשילוב נשימה ותנועות ראש. לאחר מכן, יש להמשיך בדרך זו אל יתר האותיות: אלף עם הא, אלף עם וו, ולבסוף שוב אלף עם הא. תנועות הראש במהלך ההזכרה משרטטות את ניקוד האותיות. לדוגמה, כשהאות מנוקדת בחולם, יש להניע את הראש, תוך כדי מבטא האות, כלפי מעלה. כאשר האת מנוקדת בחיריק יש להניע את הראש, תוך כדי מבטא האות כלפי מטה וכו”.
אם כן, השפה ומרכיבי השפה הם יסוד משותף בשלושת ההבטים: בתאולוגיה, בטכניקה ובחוויה. לפיכך, חשוב לחקור את אלמנט החוויה הנחווית לאחר ההזכרה או במהלכה, בכדי להבין את תורת הקבלה הייחודית של ר.א.א באופן מלא ושלם.
פרופ’ אידל, שחקר את החוויה הנבואית אצל אבולעפיה, טוען, שלא זו בלבד שחשוב לחקור את החוויה בשיטת קבלת האותיות, אלא נדרשת גישה מחקרית ייחודית, השונה מזו הרווחת בחקר המיסטיקה.
אידל מתייחס אל תיאורי החוויה מן המאה ה -13 כפי שנכתבו ע”י אבולעפיה או תלמידיו. מרבית תיאורי החוויה הכתובים הם של אבולעפיה עצמו. לאורך הדורות, היו מקובלים שהכירו ותרגלו את שיטתו הקבלית, ויש להניח שחוו חוויות שונות, אולם כמעט ואין עדויות כתובות של חוויה. מכח סמכותו של הרשב”א, ובשל החרם שהרשב”א גזר על ר.א אבולעפיה, היה חשש להפיץ את משנתו. יש להניח שזו הסיבה שלא הועלו עדויות כתובות של החוויה הנבואית.
אני סבורה, שיש להמשיך ולחקור את הבט החוויה בשיטתו של אבולעפיה. אני חושבת שיש להיעזר בתחומי ידע שונים לחקר החוויה, כמו פסיכולוגיה, ופרפסיכולוגיה. אך יותר מכך, אני סבורה שיש להמשיך בחוויה ולהמשיך את החוויה אל ימינו אנו. יש להחיות את החוויה בתקופתנו. לשם כך, נדרש להנגיש את הטכניקה האבולעפינית. יש לעודד את ההתנסות. לאחריה, יש לעודד את המתנסים להעלות את החוויה הסוביקטיבית על הכתב.
להבדיל מהיוגיסט או הבודהיסט המתבקש להישאר עד צופה ולהתעלם מהמילים או מהפירושים, על החווה בשיטת קבלת האותיות להקשיב, לכתוב ולפרש. הדממה עבורו היא שלב התחלתי בלבד, שלב טרום שפתי. מתוך השפה החדשה, שהיא הדיבור הנבואי, נוצרת תודעה חדשה, ותודעה חדשה משנה את הדיבור הנבואי. זהו תהליך דינאמי מתפתח ומשתנה.
אבולעפיה עצמו תאר את חוויותיו הנבואיות בכתבי היד שלו, ואף ראה חשיבות לפירוש חוויותיו. אידל, בספרו “החוויה המיסטית” כותב, כי הסיבה שאבולעפיה ראה צורך בפירוש חוויותיו, היא שהפירוש הוא אמצעי המחזיר את החווה אל השפע השכלי.
כדי שקבלת האותיות תופץ ותגיע אל המבקשים לדעת, יש לנוע בתנועה מעגלית מן החוויה אל התאולוגיה, אל הטכניקה ושוב אל החוויה. תנועה המעגלית, הנוצרת מתוך ריטואל מחזורי שחוזר על עצמו והולך ומתרחב כספיראלה. כתיבת החוויה ופרושה, היא פעולה המעצימה את התנועה המתרחבת. מתוך אותיות השם המפורש, מתקבלת חוויה שפתית-דברית, העוברת אל השפה הנכתבית שחושפת פרוש חדש של השם ומרחיבה את אופן תפיסת המציאות.
אני סבורה שכיום, חשוב ללמד את הטכניקה המובילה לחוויה, ולאפשר מקום לחוויה ולכתיבת פרושה. אני מאמינה כי החוויה – חוו -יה תחייה את קבלת האותיות שפיתח ר.א אבולעפיה.
